<h1>תלמיד הרשב"א — ביצה</h1>
<h2>דף כז:</h2>
[ביצה י"ד ע"ב] למימך עליהו, לישן עליהם. דמפסיק מידי ביני וביני, שיש בגד של היתר מפסיק בינו ובין של כלאים. בוילון, הוא יריעה שפורסין כנגד הפתח או כנגד המטה. מתחמם כנגדו, מתעטף בשוליו ועל כן יש לו דין כלי ולא עשאוהו כמחיצות הבית שאינן מקבלין טומאה, אלמא כיון דמתחמם כנגדו אסור לעשות כלאים.
[ביצה ט"ו ע"א] ואחר שדברנו עד הנה אכתוב בענין אלו הכובעין שנותנין הולכי דרכים על ראשן להגן עליהן מן השמש ומן הגשמים, והן של צמר ונותנין תחתיו וסביבות האימרא שלו עור ותופרין אותו בפשתן, ושמענו שהר' יונה ז"ל היה אוסרן. ולכאורה [אין להן היתר] דהא תנן (כלאים פ"ט מ"ה) ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, ואי משום דקשין הן ואמר רב הונא בריה דרב יהושע (יומא ס"ט ע"א וביצה ט"ו ע"א) האי נמטא גמדא דנרש שריא, הני מילי כשהכל קשה אבל כאן מי התיר לתפרו בחוט פשתן שהוא רך. וכי אם נתן חתיכת פשתים בנמטא דנרש וחברן בשתי תכיפות או שעשה בו מחטא דתלמיותא וציורין וכיוצא בהן בחוט פשתן מי נימא דשרי, זו לא שמענו ולא (נקר) [נתקבל] בלא ראיה.
ומ"מ מפני שאני רואה מנהג הארץ הזאת פושט להיתר אני בא ללמד זכות דמה שעשו על פי חכם עשו ועל פי דרך פשטי המשניות. דתנן בפרק אחרון של כלאים (מ"ג) מטפחות הידים ומטפחות הספרים ומטפחות הספג אין בהן משום כלאים רבי אליעזר אוסר ומטפחות הספרים אסורין משום כלאים. פירוש מטפחות הידים הם מטפחות קטנות שאדם מקנח בהן ידיו או נותנין לו בהם ביצה וכיוצא בזה כדי לאכול עראי והוא תופס בה המאכל. ומטפחות ספרים הם המטפחות שאדם נותן בתוכן ספרים נאים כדי שלא יטנפו ויתקלקלו. ומטפחות הספג הוא שאדם מסתפג בהן ביציאתו מן המרחץ. וקסבר ת"ק דאין בשלושת אלו משום כלאים דלאו ללבישה עבידי ולא העלאה מקריא ורבי אליעזר אוסר, אבל מטפחות הספרים דהיינו המעפרת שנותן המתגלח בין כתפיו לכולי עלמא יש בו משום כלאים דהרי הוא כעטוף סרבל וכיוצא בו ודרך מלבוש הוא, זהו פירוש משנה זו.
למדנו ממנה דלרבנן אינו אסור אלא העשוי למלבוש והדומה לו ולא השאר, אם כן אף כובעים אלו שהזכרנו אין לו דמיון מלבוש ואינו אלא כעין סכך על ראשו להיות לו צל להציל לו מרעת השמש והשרב ומיד שהוא במקום שאינו צריך לו מקפיד עליו ומסירו. וטעמא דכולהו דלא יעלה עליך כתיב (ויקרא י"ט) כלומר העלאת לבישה, וכל שאינו דומה לעניני המלבוש קסברי רבנן דשרי, ומשמע דהלכתא כוותייהו דרבים נינהו. וא"ת וליתסר מיהא מדבריהם דנהי דלא חשיבא לבישה גמורה מי גרע מהצעה (יומא ס"ט ע"א), י"ל שאני הצעה [שדרכו] בכך ורוצה בה בעצמה וגזרו משום שמא תכרך נימא על בשרו דהויא העלאה ועבר אדאורייתא, אבל כאן אין מטפחות אלו [חשובין] לענין לבישה כלל והוו להו כצררי דזוזי ודבזרוני דאין בהן משום כלאים כדאיתא בשלהי פ"ק דביצה (ט"ו ע"א). ואף הראב"ד ז"ל התיר בהשגותיו (פ"י דכלאים הי"ז) לקחת ביצה חמה במטפחות של כלאים מידי דהוי אצררי דזוזי ותפס על הרמב"ם ז"ל שאסר כן. ומכלל דברים אלו הרי מנהג מקומנו כהלכה ועל פי דברי המפרשים שהזכרנו.
אבל מ"מ נראין לי דברי הר' יונה ז"ל שאסר עיקר, מפני שבירושלמי (פ"ט ה"ב) ראיתי שפסקו כרבי אליעזר, אמר רבי זריקא כשהיינו מביאין לר' אבינא ביעתא במפה דאית בה כלאים לא הוה מקבל לה. ורבינו שמשון ז"ל (פתקו) [פסקו] לירושלמי זה בפירושיו, ובודאי ראוי לסמוך על פסק הירושלמי שאילו היה לנו ממסכתא זו גמרא בבלית ולא פסקו כן היינו אומרים אי איתא לא שתיק גמרין מינה, אבל אחר שאין לנו ממנה גמרא סומכין על הירושלמי דלא גרע מגאון. ואי משום צררי דזוזי ודבזרני דאין בהם משום כלאים, התם הא פרישו טעמא משום דאין דרך חמום בכך. אבל כאן דרך הוא בעת הסתיו כשנטל ידיו שהוא מחממן במטפחות שקנח בהן, וכן הבגד שעל הספר אדם כורכו בין ידיו לחממן בו כמוזכר בירושלמי (פ"ט ה"ב), ואין צריך לומר במטפחת המרחץ שהוא מתכוין לחמם בו עם ספיגתו. ובזה עמדו דברי הרב ר' משה ז"ל שאסר לקיחת ביצה חמה וכרבי אליעזר שהלכה כמותו שלא כדברי הר"א ז"ל, והנה אמת הנה נכון.
ולענין מה שנותנין בו כדי להדקו או לטלטלו בל"ע קורין אותו קורדון, מסתברא דשרי אע"פ שהוא כלאים עם הכובע מפני שאין בו תכיפה. ולא תימא כיון שאינו יכול להוציאו משם אע"פ שאין בו שתי תכיפות אסור, אלא כל תכיפה ותכיפה אחת מותרת כפי מה שנראה מדברי רבינו שמשון ז"ל שכתב (כלאים פ"ט מ"י) דשתי תכיפות שאסרו הוא שחזר וקשר שני ראשי (החוט) כדאמרינן בפרק כלל גדול (שבת ע"ד ע"ב) התופר שתי תפירות והא לא קיימא אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן והוא שקשרן, דאלמא סובר הרב דדכותה בתכיפה אחת מותר אף בקושר שני ראשי החוט שמתקיים היטב.
אבל מפני שנראה מפירוש הרמב"ם ז"ל במשניות שאסור שתי תכיפות בלא קשירה. ועוד שאני רואה שנוהגין היתר אף בששני ראשי הקורדין עצמן קשורין למעלה זה עם זה, אני בא לדין ולהתיר ממקום אחר. מדתנן בפרק אחרון של כלאים (מ"ט) ר' יוסי אומר משיחות של ארגמן אסורות מפני שמולל עד שלא קשר, כלומר משיחות של צמר צבוע ארגמן אסור לחגור על חלוק של פשתן מפני שדרך לתפרו קצת עם החלוק כדי שלא ינתק מן החלוק. ומפני שאינה תפירה גמורה נקט מולל מלשון וכולן רשאין למללן המוזכר במס' מועד קטן (כ"ו ע"א). ופירוש עד שלא קשר, כלומר דקודם שקשר מתניו במשיחות אלו הוא מוללן דהיינו תפירה מועטת כמו שפירשנו.
וגרסינן עלה בירושלמי (כלאים פ"ט מ"ה) משיחות של ארגמן אסורות, אית תניי תני מותרות, מאן דאסר בגין אילין טורסיא דהוה מכפה בה, מאן דשרי משנץ גרמיה ונחתא לה. כלומר אינה אוסרת אותה מלילה מפני שכשהוא משנס מתניו הוא מטלטלה אילך ואילך כרצונו, וכיון שאין דרך לתפרה בהדוק גמור עד שלא תוכל להטלטל אילך ואילך לא חשיבא תפירה, הלכך אף בנדון שלפנינו יש להתיר מטעם זה. ותנא דאסר מסתברא לי דלא פליג בעיקר האי דינא אמאן דשרי, אלא מפני שדרך מתקני הבגדים להדק שם הארגמן ונשאר כן מהודק לפעמים. דלשון טורסיא נראה שהוא כלשון רבן של טרסיים שבמס' ע"ז (י"ז ע"ב) שר"ל גרדי, והמלבנין הבגדים הישנים ומתקנין אותן ומישבין אותן עד שנראין כחדשים נקראין גם כן טרסיים. וכשנותנין להם בעלי בתים החלוק לתקנו עם אותן לשונות ארגמן שבהן, הרי אותן טרסיים מהדקין וקושרין אותן היטיב כדי שלא יאבדו על ידי התקון ופעמים שנשאר שם באותו הקשר, ולכן היה אוסר ת"ק. ואידך תנא לא חייש להכי, מפני שכשהחזירו לבעל הבית והוא בא לחגור בו מתירו כדי שיוכל [לסובבו] כרצונו למעלה ולמטה וכיוצא בזה.
והא מתני' דמטפחות (כלאים פ"ט מ"ג) הואיל ואתא לידן נימא בה מילתא. שנו בסיפא (פ"ט מ"ט) לא יקשור סרק של צמר בשל פשתן לחגור מתניו אע"פ שהרצועה באמצע, אותות הגרדיים והכובסין אסורין משום כלאים. פירוש לא יעשה חגורות של צמר וחגורות של פשתן ויקשרם זו בזו אע"פ שהרצועה של עור מפסקת באמצע, כגון שיש לו רצועה של עור ונתן סרק פשתן בראשה האחד ובראשה השני נתן סרק צמר. וכתב רבינו שמשון ז"ל דמיירי בשקושר שני ראשים של צמר ושל פשתים יחד דאי לא פשיטא דשרי, ופוק חזי מה עמא דבר שעורות שפנים או טלאים תפורין בפשתן ונותנין אותן במלבושים. ותוספתא (כלאים פ"ה מ"ח) דאסר חלוק של צמר גמלים וארנבים וארג בו חוט של צמר בצד זה וחוט של פשתן [בצד זה], התם כגון ששני חוטין של צמר ושל פשתן סמוכין זה לזה, אבל אם היה זה בצד (זה) אחד וזה בצד שני מותר. והא דתנן (כלאים פ"ט מ"י) (הסל) [השק] והקופה מצטרפין לכלאים, דהיינו בשיש חתיכת בגד צמר בשק וחתיכת בגד פשתים בקופה וחברן, התם כגון שתכף שתי החתיכות זו בזו בשתי תכיפות, וקמ"ל דאע"פ שהן שני כלים מוחלקין אסור דלא אמרינן האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי, והיינו דהוי בעי מימר בירושלמי (כלאים פ"ט ה"ו) בסל וקופה דשרי דעשוי הוא ליחלק זה מזה יותר משק וקופה ואסיקו דאסור אלו דברי הרב ז"ל. אבל הרמב"ם ז"ל כתב בחבורו (פ"י מהלכ' כלאים ה"ט) בענין התוספתא שכתבנו וארג חוט צמר בצד זה וחוט פשתן בצד זה דלימא משמעות שאין הצמר והפשתן יחד. ואולי טעות סופר הוא או שהיה הרב מפרשה בשתכף החוטין עצמן אחר כן בשתי תכיפות. ובתשובה לרבינו הגדול ז"ל כדברי רבינו שמשון ז"ל.
ומ"מ זה שאנו נוהגין היתר באותן עורות טלאים התפורין בפשתן צ"ע למה נהגו להקל בכך, שהרי יש לחוש שמא יעבור חוט הפשתן בתוך נימת הצמר ונכרך יחד והוי ליה כחוט אחד של צמר ופשתים ואסור, וכל שכן כשחוזרין ותופרין אותן עורות במלבושין כדרכן, שיש לחוש עוד שמא חוט הקנבוס עובר באמצע חוט הפשתן ומהדק עם הצמר ואסור. והרמב"ם ז"ל כתב כלשון הזה בפרק עשירי (הלכ' כלאים ה"ז) לפיכך עורות הכבשים שעושין מהם בגדים אע"פ שתפרן בפשתן מותרין, ואין חוששין לנימות של צמר אע"פ שנכרכו בכלל חוט הפשתן שתפרו בו, שהרי בטלו במיעוטן. והר"א ז"ל השיג עליו לשון הזה, היה לו לומר שאינו טווי ואם יאמר אע"פ שאינו טווי [הרי הוא] אסור מדרבנן כמו הלבדין, אם כן גם זה יהא אסור מפני שנקשרים, ואם מפני שבטלו במיעוטן שבוש הוא זה וכי צמר בפשתים בטל הוא ברוב, אלא כיון שאין בו איסור תורה אין חוששין בספיקו ע"כ. ולמדנו מדבריו שאם ראה שנכרכו יחד נימות הצמר בחוט הפשתן אסור עד שיסירנו, ואם כן הכסתות הללו שעושין מבגד הפשתים למעלה ולמטה ונותנין תוכן מוכין של צמר ונקראין בלשוננו טטלאפש אסורין הן, שהרי אנו רואין לעין אחר זמן שהצמר מהודק מאד עם החוט... עד שאין אדם יכול להסירו ממנו אלא בטורח ועל ידי נתוק הצמר. אבל רואה אני רוב מקומותינו נוהגין היתר בכך, גם בחבורי רבותינו הצרפתים ז"ל ראיתי שהן מתירין אותן ואנוביש שנותנין תוכן צמר אע"פ שלהעלאה עשויין שהרי מתכסה בהן. ונותנין טעם להיתר מפני שהצמר יכול להנתק משם וכאילו אינו מחובר עמו דמי. אבל הטעם הזה חוכך אני בו משום דאפילו הכי נראה שאסור הרי אסור סרק של צמר ושל פשתן כמו ששנוי במשנה שכתבנו, ולשון סרק אין משמעו שיהא טווי.
על כן נראה לי טעמו של הר"ם ז"ל עיקר דמה שנכרך עם הצמר בטל ברוב, ואע"פ שאין צמר בפשתים בטל ברוב כדמוכח ההיא דאבד בו כלאים (נדה ס"א ע"ב), הני מילי בטווי אבל כשאינו טווי בטל הוא, שהרי אמרו בתוספתא (כלאים פ"ה מ"ח) צמר ארנבים וצמר רחלים שטרפן זה בזה אם רובן מן הארנבים מותר לערב עמו פשתן, כלומר מפני שהצמר בטל. והרב ברצלוני ז"ל כתב שהדברים זה של כרים ושל כסתות מחלוקת בין הגאונים ז"ל כמו שכתוב בספרו, ומה שכתבנו נכון. אבל מה שנוהגין באותו מושב שנותנין על גבי סוסים ופרדים שקורין שילא שיש בו כלאים, זה ודאי מותר אפילו ברכין, כדתנן בפרק בתרא (כלאים פ"ט מ"ד) תכריכי המת ומרדעת החמור אין בהם משום כלאים מפני שאין עשויין אלו להעלאה כלל. ומה שאמרו בנדה (ס"א ע"ב) בגד שאבד בו כלאים לא יעשנו מרדעת לחמור, התם אבד שאני וכדקתני טעמא שמא יקרע כסותו ויטלנו משם ויתפרנו בו, הא לאו הכי שרי. תדע דהא אסרו נמי למוכרו לגוי, ואילו היו בו כלאים מותר, ודברים ברורין הן.
[ביצה ט"ו ע"א] בקשין, בגדים קשין מאד ואין מחממין כלל. וכתב רש"י ז"ל דכיון שכן אפילו הן כלאים דאורייתא דהיינו שוע טווי ונוז שרי אפילו בהעלאה וכל שכן בהצעה. ואינו מחוור דבגדי כהונה קשין הן כדאיתא ביומא פרק בא לו [ס"ט ע"א] ואפילו הכי אמרינן בפ"ק דערכין [ג' ע"ב] הכל חייבין בציצית כהנים לויין וישראלים, פשיטא כהנים איצטריכא ליה סד"א כיון דאשתרו לגבייהו כלאים לא ליחייבו בציצית קמ"ל, אלמא כלאים דאורייתא הוו. ורת"ם ז"ל כתב דכל כלאים דאורייתא אסורין בהעלאה בין רכין בין קשין ורבנן אסרי הצעה דרכין ובהצעה דקשין לא גזרו, וכשהן כלאים דרבנן אסרו העלאה והתירו הצעה אפילו ברכין וכשהן קשין וכלאים דרבנן אפילו העלאה שריא, והיינו נמטא גמדא דנרש שהן הלבדין דמדרבנן הן דאינן אלא שועין כדתנן הלבדין אסורין מפני שהן שועין אלא דמתני' ברכין ושל נרש בקשין. והא דתנן בפרק בתרא דכלאים [פ"ט מ"ב] הכרים והכסתות אין בהם משום כלאים ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בהן, התם בכרים וכסתות רכין ובכלאים דרבנן דלא גזרו בהצעה אלא בהעלאה. ועל כן אמרו בירושלמי [כלאים פ"ט ה"א] הדא דתימר בריקנין אבל במלאין אסורין מפני שעולין מכאן ומכאן. וכן אמרו עוד [שם] דכי שרינן ריקנין דווקא בנתונין על גבי איצטבא אבל על גבי מטה אסורין. והא דתנן [כלאים פ"ט מ"ד] תכריכי המת ומרדעת החמור אין בהן משום כלאים היינו משום דאין עשויין בהעלאה וכן כתב רבינו שמשון ז"ל. ערדלים, פירשו משם הגאונים ז"ל מין בגד שרגילין לתת בשולי מנעליהם. צררי דזוזי, של כסף צורי. ודפשיטי, שהם של מדינה. ודבזרוני, דהיינו זרעים. אין בהם משום כלאים, שאם נתן אחד מאלו בצרור של בגד כלאים ונתנו בחיקו אינו עובר עליו ומותר. אי אנתיק, אם נתק ונסתלק כל חוט הכלאים. שוע טווי ונוז, פירש"י ז"ל שוע חלק כדמתרגמינן איש חלק גבר שעיע כלו' שיהו חלוקין יחד במסרק, וטווי שיהיו טווין יחד, ונוז היינו ארוג. ורת"ם ז"ל הקשה עליו מדאמרינן במנחות [ל"ט, ע"א] קשר העליון דאורייתא דאי ס"ד לאו דאורייתא כלאים דשרא רחמנא בציצית למה לי והא קיימא לן התוכף תכיפה אחת אינו חיבור, ואם כדברי רש"י ז"ל למה לי דשרא רחמנא והא אינן חלוקין במסרק יחד, לפיכך (פירש"י) [רת"ם] ז"ל שוע כל אחד בפני עצמו וטווי כל אחד בפני עצמו ונוז היינו לשון פתלתל כלומר שהוא שזור גם כן בפני עצמו ריפראנט בל"ע ואחר כך מחברו יחד, וכך משמעו של כתוב לא תלבש שוע טווי ונוז שיהא אחר כן יחדיו. והשתא אתי שפיר מאי דאיצטריך למשרי כלאים בציצית משום דחוטי ציצית צריכין שזורין אע"פ שאין סתם בגדים שזורין כדמוכח בהדיא בפרק בתרא דעירובין (צ"ו ע"ב) גבי המוצא חוטין.
